מחלת מין | מחלות מין | בדיקת איידס | בדיקות איידס | איידס | HIV

איידס היא מחלת מין בה נתקפת מערכת החיסון בידי נגיף ה- human immunodeficiency Virus החודר לדם באמצעות נוזלי גוף-דם, זרע או הפרשות מין נשיות וחלב אם. הנגיף מתגלה באמצעות בדיקת איידס שהיא בדיקת דם פשוטה.

מרגע ההדבקה מתאפיינת המחלה בשלושה שלבים עיקריים:

•שלב הנשאות בו הנגיף חודר לדם, מתמקם בתאי המערכת החיסונית, ונשאר שם במצב חבוי.

•"שלב הסימפטומים הראשונים" arc-aids related complex בו הנגיף פוגע במערכת החיסון ומתחילה הופעת זיהומים וסימנים קליניים

•"המחלה בשיאה" full blown aids התמוטטות המערכת החיסונית ופלישה של זיהומים לגוף מבחוץ או התעוררות זיהומים בתוכו, תוך ניצול העדר מערכת חיסונית מתפקדת. זיהומים אלו גורמים לבסוף לתמותת החולה.

שבירת מיתוסים לגבי איידס

בלתי אפשרי להידבק באיידס מאכילה בכלים של אחרים

בלתי אפשרי להידבק מעקיצות יתושים

שני בני הזוג בעת מגע מיני (גם אוראלי) נמצאים בסיכון

גם אם לשני בני הזוג יש איידס כדאי לקיים יחסי מין בטוחים

מין עם בתולה ממש לא מרפא איידס (אמונה רווחת באפריקה)

לא מתים מיד מ- HIV. קוקטייל תרופות המורכב משלוש תרופות אפקטיביות כנגד הווירוס הפועלות כל אחת במנגנון שונה, יעילה מאוד במניעת המחלה אך לא הורגת את הנגיף.הטיפול המשולש, כשהוא נשמר בקפדנות, יכול להאריך את התקופה של הנשאות ללא מחלה במספר שנים. היום HIV הוא ווירוס עמו ניתן לחיות שנים רבות ללא סימפטומים.

עיטוש או שיעול לא מעבירים  HIV

גם מבוגרים (וזקנים) יכולים להידבק ב- HIV

קורלציות מוזרות בנוגע לאיידס:

•בקרב משתמשים באלכוהול יש יותר סיכון לאיידס

•גברים שנימולו מוגנים יותר מפני איידס.

• ככל שזונה מנוסה יותר יש פחות סיכוי שתידבק.

•נשים נדבקות יותר מגברים כתוצאה משימוש במחטים.

•במזרח ארה"ב נוטים להידבק יותר ממחטים נגועות מאשר במערב

•לנשים המשתמשות בגלולות יש 2-4.5% יותר סיכוי להידבק

היום עברתי בדיקת איידס במרפאת STD ברחוב בן יהודה.

א י י ד ס.  מילה כל כך טעונה ומאיימת. יש בתוכה קונטציות איומות של מוות. אות קין.  בושה. סבל. בדידות. פרדי מרקורי.

עם כל המטען הכבד הזה הלכתי להיבדק. אין לי סיבה ממשית לדאגה אבל מצד שני, כמו כולם, גם אני ויתרתי לעצמי כמה וכמה פעמים על אמצעי הגנה ולמרות שהצד השני תמיד נשבע שהוא נבדק ואין סיכוי ושהוא בכלל בתול- אי אפשר לדעת.

ובכלל,  בקלחת התל אביבית,  שבה כולם התערבבו  עם כולם בדרך זו או אחרת, מחלות מין הן עניין שכיח ביותר. כמה מחבריי הטובים דיווחו שהם נדבקו במחלות מין נפוצות כמו כלמידיה וקונדילומה ( שם מכובס ליבלות באיברי המין). אם כן רבותיי, בדיקת מין לרבות בדיקת איידס לפחות פעם  בשנה, בעיקר אם אתה רווק/ה תל אביבי, זה בגדר חובה אישית.

הגעתי למרפאת STD דרך חיפוש באינטרנט והבנתי שהיא המקום המושלם להיבדק בו מכמה סיבות: ראשית, היא ממוקמת בקצה השני של העיר ולי חשוב שזה יהיה מקום שהסיכוי שאתקל בו במישהו מוכר יהיה אפסי. שנית, המרפאה מציעה תוצאות מיידיות לבדיקת איידס דרך דגימת דם או רוק ועבורי זה מעולה מכיוון שבכל פעם שאני עוברת בדיקת איידס, אני נתקפת חרדה ומחשבות טורדניות שלא עוזבות אותי עד לרגע בו מבשרים לי שהתוצאה שלילית.  אז אם יש מרפאה שיכולה לקצר לי את זמן ההמתנה עד לרגע שמיעת גזר הדין, זה מבורך. מעבר לכך, לא פחות חשוב, זו מרפאה שמתמחה במחלות מין ואיידס.

נכנסתי למרפאה הממוזגת והמטופחת וקברתי את הראש בעלון רפואי כלשהו עד שיקראו לי.

בינתיים קדחתי ממחשבות סופניות: איך אגיב? האם אספר להורים? חברים? ממי בעצם נדבקתי? אולי הדבקתי? איך ממשיכים מפה את החיים??

ד"ר סרג' גרשטיין, שהוא רופא בכיר במרכז האיידס בקפלן ומנהל המרפאה, הרגיע אותי שאמנם סיכויי ההדבקה הם מאד נמוכים , יחד עם זאת, חשוב להקפיד להיזהר לא רק מפני איידס אלא בכלל מפני מחלות מין שכיחות אחרות. הנהנתי בראש להסכמה ונשבעתי בלב בפעם המאה שיותר לא אוותר לעצמי בעניין.

הססמה: "בדיקת איידס עשויה להציל חיים" היא כבר מזמן הרבה יותר מרק משפט השגור בכל פה.
המודעות, מסעות הפרסום, חלוקת אמצעי מניעה במקומות בילוי או אפילו בבתי הספר העל יסודיים עדיין לא מספקים את הזרז, ועדיין, כולם יודעים על חשיבות עריכת בדיקת איידס בשלב מוקדם לאחר קיום יחסי מין בלתי מוגנים, עם זאת, מעט מדי אכן ניגשים ומבצעים את הבדיקה, ואם כן, לעתים כבר מאוחר מדי.

בבית הספר היסודי למדנו, לא לפני הגיענו לכיתה ו', על התפתחות הגוף ושינויים הורמונליים שעלולים לפקוד אותנו בזמן הקרוב, דהיינו, איתותי גיל ההתבגרות.
מאז ועד היום חלפו אמנם שנים רבות, אלא שאיש לא טרח ללמד ולחנך אותנו על שימוש באמצעי מניעה בעת קיום יחסי מין. לא אחות בית הספר לימדה אותנו תוצאות ותסמינים של המחלה איידס ומי בכלל העלה על בדל שפתיו את המילים מחלות מין בבית הספר התיכון או בעת שירותינו הצבאי.
בבית שמעתי רק על הריון לא רצוי, אבל לא ידעתי כיצד באים ילדים לעולם, ולמי זה רצוי ולמי פחות, בשלב זה בחיי.
על מגפת האיידס האיומה שמעתי לראשונה עם עלייתם של יהודי אתיופיה ארצה. האנדרלמוסיה שסבבה בעניין השלכת תרומות הדם של העולים ערערה את ביטחוני האישי. תהיות על אודות מניעת ההידבקות באיידס ובעיקר, חשש כבד הנובע מחוסר מודעות, גרם לי ושלכמותי להבין כי אף אחד לא חסין מפני המחלה האיומה.

בבגרותי ביקשתי מכל פרטנר למיטה להמציא בפני אישור על בדיקת איידס שלילית. אהבה, תשוקה, ומה שבניהם, לא שווה את הפחד המרצד בעיניהם של חולים הממתינים לגזר דינם.
לעצמי ביקשתי להבטיח כי את ילדיי אחנך בפתיחות מינית גלויה וברורה, וכי לא אחסוך מהם מידע שימושי מעין זה. ככלות הכל, מחלות מין עשויות להיות סופניות, אם לא מדברים על זה, מתים מזה.

לחיים עם נגיף ה HIV היו בעבר השלכות קשות מאד. בראש ובראשונה סיכויי תמותה גבוהים מאד, אשר כיום, עם ההתפתחויות הטכנולוגיות ואפשרות הטיפול באמצעות הקוקטייל, הפכו נמוכים בהרבה ומאפשרים פעמים רבות חיים ארוכים, עד שיבה טובה. יחד עם זאת, מבחינה רגשית, לחיים עם הנגיף יש עדיין השפעה לא קלה על הנשא, הן מבחינת התמודדותו האישית והן מבחינת התמודדותו מול הסביבה. מבחינות רבות, על אף השיפור הדרמטי באיכות החיים ומישכם, הרבה, בכל זאת, גם נשאר כשהיה.

על אף השינויים, גם היום, שתי ההתמודדויות העיקריות של מי שמקבל הודעה על תוצאה חיובית ב בדיקת איידס הן: התמודדות מול חרדות קיומיות והתמודדות מול סטיגמות חברתיות.

לידיעה על אפשרות לאיום על שלמותו הפיזית של האדם, שלא לדבר על עצם קיומו, יש אפקט מערער ומעורר חרדה. חרדה זו אינה חייבת להיות רציונלית. גם אם ניתנים לאדם הסברים מפורטים על הסיכון הנמוך לפריצתה של מחלה, הרי שהיותו של הנגיף "בתוכי", "חלק ממני", כמו יצור זר המקנן אי שם במחשכים והעלול להכות ביום מן הימים, לא מאפשר, לפחות בשלבים הראשונים, לקבל את הידיעה בשלוות נפש. אך טבעי הוא שהתגובה הראשונית הינה הלם, חוסר אמון, ונסיון נואש להחזיר את הגלגל לאחור.

ניתן לדמות את קבלת הידיעה הדרמטית הזו, לפחות בתפיסתו הראשונה של האדם שחווה זאת, לידיעה על אובדן כלשהו, כמו למשל כאשר נודע לנו על מוות של אדם קרוב. אנשים אמנם מגיבים לאירועים שכאלה בכל מיני דרכים וצורות, בהתאם לאישיותם, אולם ממש כמו במקרים של אובדנים אחרים בחיים (גם אובדנים פחות דרמטיים, כמו כאשר נאלצים לעבור מקום מגורים אהוב או במקרים של כשלונות בתחומים שונים בחיים), רבים עוברים תהליך של אבל על האובדן, מרגע היוודעו.

הפסיכיאטרית אליזבת קובלר – רוס הציגה מודל תהליכי, בן חמישה שלבים, המתייחס למתרחש בנפשם של מי שגילו שהם עומדים למות או שחוו אובדנים כאלה או אחרים. השלב הראשון הוא שלב ההכחשה –  בשלב זה האדם לא מאמין לידיעה על מצבו. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כמנגנון הגנה זמני שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה, בשל הקושי הרב לקבל מציאות זו. ההכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן להתארגן ולגייס כוחות, ובהדרגה לעבור למנגנוני הגנה מסתגלים יותר. השלב השני הוא שלב הכעס – לאחר זמן מה של הכחשה מתחילים להכיר במציאות וכעס רב הולך ומצטבר. כעס זה עלול להיות מופנה על ידי האדם כלפי עצמו, כעס המתאפיין בהאשמה עצמית ואף בענישה עצמית לעיתים, ולחילופין כלפי הסביבה, כגון האשמת הפרטנר ופריקה של מתחים ורגשות שליליים על הקרובים. השלב השלישי הוא שלב המיקוח בו אנשים מנסים ליצור משוואה לפיה בתמורה ל"תשלום" כלשהו מסוגים שונים יוכלו לקבל "דחייה" או הטבות שונות במצבם מהרופאים או מאלוהים. השלב הרביעי הוא שלב הדכאון בו מתעוררות תחושות קשות ועגומות לאור המצב, תחושות ייאוש, חוסר תקווה ועצב רב. ואילו השלב החמישי הוא שלב הקבלה בו משלימים עם המצב, מפסיקים את ה"התחשבנויות" והמשא ומתן, מתחילים להסתגל למציאות כמות שהיא, וכתוצאה מכך מתחילים גם לחשוב על העתיד, על הדרכים האפשריות לנצל את הזמן שנותר ועל תהליכי פרידה מקרובים.

המקרה של איידס , על אף שכאמור כבר אינו בהכרח מנבא מוות, עשוי להעביר את הנדבק בנגיף בדיוק את אותו מסלול של אבל, הן מכיוון שהידבקות כזו עדיין עלולה לעורר חרדה קיומית, והן מכיוון שבתהליך הסתגלות למצב חדש שאינו רצוי, מתקיים תהליך של התאבלות, על מה שהיה ואיננו עוד. המעבר בין השלבים אינו בהכרח קבוע וסדור ויש שלבים שכלל אינם מתקיימים אצל כל אחד, אך עדיין ניתן להבחין כמעט בכל אחד מהם בקרב מי שמתמודד עם הידבקות בנגיף ה – HIV וקל וחומר בקרב מי שחלה באיידס.

בשלב ההכחשה רבים יילכו ויבצעו בדיקות נוספות, יתייעצו עם מומחים שונים ויתקשו לקבל את התוצאות כמות שהן. בשלב הכעס עלולה להיות מופנית האשמה חמורה כלפי עצמנו – "איך יכולתי להיות כזה חסר אחריות? איך עשיתי לעצמי את זה?" או האשמה חריפה כלפי הפרטנר המדביק, אשר עלול לספוג את מרבית האש בשלב זה. העובדה שהידבקות ב HIV הינה ניתנת במקרים רבים למניעה ותלויה בהתנהגות, לעומת מצבים שהינם הרבה פחות בשליטתנו כמו תאונות דרכים או מחלות סופניות מסויימות, רק תורמת לליבוי הכעס תוך "סימון אשמים". שלב המיקוח יכול להתאפיין בנסיונות שונים לדחות את הקץ. במובן זה, פיתוח ה"קוקטייל", אשר מספק יותר אפשרויות מיקוח, מהווה מחד גורם מרגיע ואכן מאריך חיים, אך מאידך גם עלול לגרום לשאננות ולאמונה מחודשת ש"לי זה לא יקרה". לבסוף, שלב הדכאון כמו גם שלב הקבלה בקרב מי שנדבקו ב HIV שונה בתכלית מביטויו של שלב זה בעבר וכן גם שונה בתכלית ממשמעותו בקרב מי שחלו באיידס. בעבר הן מי שנדבקו ב HIV והן מי שחלו באיידס היו חשוכי מרפא ונדרשו להתמודד עם המציאות הקשה. כיום, מצבם של מי שנדבקו ב HIV הרבה פחות פטאלי מבעבר ולפיכך שלבי הדכאון והקבלה, המבוססים שניהם על תפיסה נכונה יותר של המציאות, יהיו בהתאם. שלב הדכאון עשוי להיות הרבה יותר מתון וקצר ושלב הקבלה עשוי להגיע מהר יותר ולאפשר השלמה שיש בה מידה רבה יותר של אופטימיות.

באשר לסטיגמות החברתיות, דווקא בהן, על אף ההסברה האינטנסיבית המתקיימת בציבור בנוגע לאיידס, לא חלו שינויים כה רבים כפי שניתן היה לצפות. ראשית, החברה עדיין מחזיקה בסטיגמות ובמידע מסולף באשר לנשאי HIV ועדיין מתייחסת אליהם בחשדנות, בזהירות וברתיעה, בשל החשש, הלא מוצדק, מהיותם בעלי פוטנציאל סיכון. מעבר לכך, החברה מתייחסת פעמים רבות לנשאים כאל מי שאשמים במצבם, בין אם בשל האשמתם בחוסר זהירות או בהפקרות מינית, ובין אם בשל היותם חוטאים או לא מוסריים בשל נטייתם המינית, כך שהידבקותם בנגיף מהווה בעיני הסוברים כך עונש הולם. התייחסות כה שיפוטית מצד החברה עלולה להעצים את תחושות האשמה הקיימות ממילא אצל רבים מן הנשאים ולצמצם את מעגלי התמיכה, הכה נחוצים לנשאים בשלבים השונים של ההתמודדות עם הגילוי ובהמשך חייהם. לעיתים להידבקות ב HIV יכולה גם להתלוות ליציאה לא מתוכננת מהארון, וההתמודדות אז עם תחושות אשמה ובדידות יכולה להיות קשה שבעתיים. לא רק החברה ה"סטרייטית" או גורמים בה, הנחשבים פחות נאורים, מחזיקים בסטיגמות ובעמדות שליליות כלפי נשאים וחולי איידס, אלא גם רבים בקרב הקהילה ההומוסקסואלית עצמה. גייז רבים יבחרו, למשל, שלא להתחיל בקשר זוגי עם נשאים, מה שמביא לתחושות דחייה ובידוד נוספות.

הגילוי של אדם כי הוא נשא HIV עלול להיות קשה וטראומטי, הן בשל החשש הקיומי שתואר והן בשל היותו של גילוי שכזה מעין "התקפה" על זהותו העצמית של האדם. גילוי שכזה מחייב להסתגל למצב חדש ולשלב את המידע החדש, את הנשאות, לתוך הזהות העצמית. לנסח מעין משוואה כלל לא פשוטה האומרת אני = נשא או לפחות אני = גם נשא. בנוסף לטראומה האישית של הגילוי, ההתייחסות הקשה של החברה לנשאים יכולה להוות טראומה משנית.

התמודדות נכונה עם הגילוי, לפיכך, צריכה לשלב בין התמודדות אישית עם תחושות חרדה ואשמה באמצעות קריאת ספרות בנושא, התייעצות עם אנשי מקצוע ושיתוף כל מי שניתן ועשוי לגלות הבנה ותמיכה, לבין התמודדות עם הפן החברתי, בין היתר באמצעות הסתייעות בקבוצות תמיכה ובארגונים וולונטריים, אשר מנסים להילחם בסטיגמות ובבורות הקיימים עדיין בתחום ולספק תמיכה אלטרנטיבית כאשר זו אינה קיימת בסביבה הקרובה והטבעית.  כדאי לשלב טיפול פסיכולוגי אישי, שילווה את האדם ויתמוך בו מרגע הגילוי ועד לרגע הקבלה וההשלמה עם המצב לאורך כל שלבי ההתמודדות.

המאמר נכתב על ידי ברק רנד, פסיכולוג בקליניקה לתמיכה רגשית ונפשית במרכז ד"ר טל.

כשמטופל מתבשר ש בדיקת איידס היא חיובית, עולמו משתנה ועליו להתמודד עם אספקטים רבים ומורכבים. ראשית, האדם עובר תהליך של אבל. ההכרה והקבלה של המחלה עלולה לעבור  דרך שלבים של הכחשה ובידוד, כעס, מיקוח , דיכאון. מאחר ו איידס היא מחלת מין עם סטיגמה, האדם שאובחן כחיובי עלול להרגיש מנותק מאחרים, להאשים את עצמו, לחוש שהוא פגום ולא בסדר.

בנוסף, עולה שאלה לא פשוטה בקרב אנשים עם HIV חיובי: האם לספר לאחרים? האחר במקרה הזה יכול להיות בני המשפחה, חברים, בן הזוג, בני זוג מזדמנים, רופאים. רבים עולים לחוות את הגילוי כמרחיק אחרים מהם, כמביש, כמסמן אותם כאחרים ופולשני. מצד שני, אי הגילוי עשוי לעורר תמות של אשמה וחשש להדביק אחרים, ומתייג את האדם בפני עצמו כמסוכן או כלא אחראי כלפי האחרים.

קודם כל צריך להדגיש כי אדם עם HIV חיובי, ככל אדם, זכאי לפרטיות שלו, וזוהי הבחירה שלו האם לספר לאחרים אודות מצבו. עם זאת, במחקרים רבים עלה כי חשיפה עצמית בקרב אנשים עם HIV חיובי מסייעת להם להתמודד עם מצבם, וכי השתתפות בקבוצות תמיכה מעלה את מדדי שביעות הרצון ואיכות החיים.

בסופו של דבר זוהי החלטה של האדם האם לספר. ישנם מקרים שזה יכול להועיל כי זה הופך את הנושא לנגיש ותקשורתי. עם זאת, לא בכל מקרה החשיפה עצמית תועיל- תלוי איך היא תעשה, מאילו מניעים היא נובעת, ותגובת הסביבה לכך. רצוי להתייעץ עם גורמים טיפוליים כמו עובדים סוציאלים או פסיכולוגים רפואיים המודעים לקשיים המתעוררים בעת גילויי מחלות שונות לרבות איידס.

תסמונת הכשל החיסוני, המוכרת יותר בשם: איידס , גרמה בשנים האחרונות למותם של מיליוני בני אדם בכל העולם. אם כי עדיין נחשבת ל מחלת מין מסוכנת, היא אינה נחשבת עוד למחלת מין סופנית. שינוי זה בהגדרה נזקף להמצאת טיפול תרופתי חדשני המאפשר לחיות עם מחלת האיידס לאורך זמן.

איידס, בדומה ל מחלות מין רבות, נגרם עקב העברת הנגיף באמצעות קיום יחסי מין לא מוגנים. שימוש בקונדום כאמצעי הגנה בשעת קיום יחסי מין עם חולה איידס או אפילו בחשוד כנשא הנגיף, עשויים למזער את הסיכוי להידבקות ולחלות במחלות מין כתוצאה מחשיפה להפרשות הגוף. הפרשות גוף אחרות כגון רוק אמנם לא נטולות סיכון לחלוטין, אך הסיכוי להידבקות באמצעותן נמוך יחסית.

בעבר נחשבה המחלה כנחלתם של הקהילות ההומו- לסביות, אך היום ניתן לומר בוודאות כי איידס רווח גם גם באוכלוסייה ההטרו- סקסואלית.  שימוש באמצעי הגנה כמו קונדום הוא פעולת המנע הטובה ביותר כנגד הידבקות בנגיף HIV.  עם זאת, ישנם מצבים בהם אמצעי ההגנה אינם אמינים או שהשימוש בהם לא היה לפי ההוראות, ויתכן  מצב של קריעה בקונדום, החושף את האנשים להידבקות. חשוב לציין כי גלולות למניעת הריון אינן מהוות אמצעי הגנה כלשהו בפני מחלות מין , ובכלל זה גם לא בפני איידס.

על אף האמור לעיל, ולמרות שנושא המודעות לשימוש באמצעי מניעה ואופן ההידבקות למחלת האיידס, עלו בעשור האחרון בצורה משמעותית, עדיין נחשבת מחלת האיידס למגפה אימתנית ולפיכך המלחמה באיידס הפכה למלחמה קיומית יום יומית.

אומנות לחימה

ישנם אנשים שחוששים לעשות בדיקת איידס כי הם מפחדים שאם הם יבדקו אז הם יגלו דברים שהם לא מעוניינים לדעת. הפוסט הזה נכתב עבור כל האנשים שחוששים לעשות בדיקת איידס, אבל מבינים את החשיבות שיש בבדיקת איידס ובגילוי מוקדם. קודם כל חשוב לזכור שכל תשובה- גם תשובה שלילית היא תשובה חשובה מאוד כי היא יכולה להרגיע את האנשים שחוששים שנדבקו. מיעוט האנשים שמקבלים תשובה חיובית בבדיקת איידס, יכולים להתחיל בטיפול מנע על מנת שמחלת ה איידס לא תתפרץ, וכמובן יקפידו על מין בטוח עבור הפרטנרים שלהם.

מעבר למשמעות של תוצאת בדיקת האיידס, הבדיקה עצמה היא בדיקת דם פשוטה. ברוב המקרים בשלב הראשון משתמשים בבדיקת  נוגדנים פשוטה, ובמידה ונמצאו חריגות עוברים לשימוש בבדיקה מדויקת יותר. היום יש אפילו בדיקות מהירות יותר- בדיקות דם ורוק שבהם נעשה שילוב באיתור נוגדנים וחלבון ויראלי.

הבדיקה היא צעד חשוב מאוד- זהו שלב בו האדם מתמודד עם החשש שלו מפני איידס, ולוקח אחריות על מעשיו. במידה והתוצאות נמצאו לא חד משמעיות או חיוביות חשוב שהאדם יקבל תמיכה ממקורות מקצועיים בליוויו בתהליך הגילוי. מקרה של חוסר תוצאות משמעיות יכול להיגרם מאיתור של נוגדנים רבים דרך הבדיקה הראשונה שעושים. כאן חשוב להדגיש כי ברוב המקרים ריבוי הנוגדנים הוא תוצר של מחלות ויראליות אחרות כמו שרידי נוגדנים למחלת הנשיקה (נגיף epv).

לכן, חשוב להקפיד על בדיקות תקופתיות במיוחד אם יש ריבוי פרטנרים, אך יש לזכור שכמות הנשאים הוא מועט יחסית, ושרוב הסיכויים שהבדיקה תמצא שלילית.

איידס היא מחלת מין המועברת במגע מיני. אם כי נוטים לחשוב כי היא נפוצה בעיקר בקבוצות כמו הומוסקסואלים, היום ידוע כי גם קבוצות אחרות כולל סטרייטים נכללים בקבוצות סיכון. לצד קיום של קבוצות סיכון על בסיס מדינה או הרגלים מיניים, ישנם אנשים שאף שאינם נכללים בקבוצות הסיכון עסוקים במחשבה על איידס באופן כרוני. אנשים אלו ככל הנראה נטו לפתח פובייה ספציפית לאיידס. תופעה זו מכונה 'איידס-פוביה'. תופעה זו הינה שכיחה מאוד בעיקר בקרב גברים, אם כי שהפרעות חרדה יותר שכיחות בקרב נשים. איידס-פוביה מאופיינת על ידי טרדה יומיומית לא פוסקת אודות אפשרות ההידבקות באיידס. אותם אנשים נוטים להתייחס אפילו לפעילויות יומיומיות פשוטות כמו לחיצה על כפתור מעלית, שהות באוטובוס, מגע עם רוק וכו' כאל גורמי סיכון להידבקות באיידס.

בנוסף לעיסוק המחשבתי הכפייתי באפשרות להידבקות באיידס, אנשים אלו מאופיינים כם בביטויים התנהגותיים ספציפיים כגון הימנעות מ בדיקות איידס או בדקנות יתר. גם תשובה שלילית בבדיקות אינה מרגיעה אותם, והם חשים בסיכון מתמיד. כמובן שההתנהגות המינית שלהם מושפעת רבות לאור האמונה שהם עלולים להידבק באיידס, ועלולה להיווצר אצלם תחושת תסכול קשה. ככלל, אנשים עם איידס- פוביה יתקשו להבין את תחושתם הקשה כפועל יוצא של אמונותיהם הקוגניטיביות, והם ממשיכים לאחוז במחשבה כי הם בעלי פוטנציאל ממשיי להידבק באיידס. במידה והגורמים המטפלים מזהים בדקנות חוזרת בתחום, וביטוי של חרדה סביב האפשרות להידבק באיידס ללא שייכות לקבוצת סיכון, יש לנסות להפנות את המטופלים להתייעצות עם גורם מקצועי בתחום בריאות הנפש.

יש מצבים טיפוליים שהתברר כי אנשים עם איידס-פוביה נוטים לראות באיידס מחלה המאיימת על החיים באופן אקוטי ולא כרוני. עצם התפיסה שההידבקות הפוטנציאלית באיידס מובילה מייד להחמרה ב בריאות טוטאלית, עלולה מאוד להלחיץ. לכן, ישנה חשיבות רבה במתן מידע לאותם אנשים על הדרכים להידבקות באיידס, והעלאת המודעות לאמונות של האדם לגבי אופני ההידבקות באיידס, משמעות המחלה וביטוייה.