מחלת ההרפס היא מחלה נגיפית (ויראלית) נפוצה וההדבקה נעשית על ידי מגע עם אזור על פני העור או הרירית או עם רוק או הפרשה מהנרתיק.

קיימים שני סוגי הרפס (סימפלקס) HSV1 ו HSV1. HSV2 הוא נגיף אשר ניתן למצוא לרוב באזור הפה ודרכי הנשימה העליונות וכן ברוק ולעתים רחוקות באזור אברי המין. לעומת זאת באזור איברי המין ניתן למצוא HSV2 וגם HSV1. אם בעבר היה מקובל לחשוב שלרוב הרפס באזור איברי המין נגרם על ידי HSV2 לאחרונה ישנם יותר ויותר דיווחים על כך שזיהום בHSV1 מהווים יותר מ 50% ממקרי ההרפס של איברי המין. כשאנו מדברים על הרפס כמחלת מין אנחנו מדברים על זיהום ב HSV2 או HSV1 באזור איברי המין.

הרפס באזור הפה המתבטא בין השאר בנגע שלפוחיתי בשפתיים ("פצע חום") היא מחלה המועברת לרוב על ידי רוק בין ילדים בגן או בנשיקה ונגרמת על ידי HSV1 לרוב.

אנו מתרכזים כאן ב מחלת מין המועברת במגע מיני. בשנים האחרונות חלה עליה בשכיחות מקרי ההרפס באברי המין וכפי שראינו גם שינוי מסוים בסוג ההרפס הגורם למחלה (HSV1 לעומת HSV2). הדבר מיוחס לירידה בשכיחות זיהומים בHSV1 בגיל הילדות - גיל הגן בזכות תנאי ההיגיינה המשתפרים. אותם זיהומים בגיל הילדות הגנו על זיהומים עתידיים בהרפס כולל זיהומים ב HSV2 באמצעות הנוגדנים שנוצרו בעקבותיהם בדם החולה. כמו כן יתכן וחלה עליה בשכיחות מגעי המין האוראליים והדבר העלה את שכיחות ההרפס של אברי המין בעיקר על ידי HSV1 .

טבעו של הנגיף הזה הוא בכך שהוא גורם לזיהום ראשוני בד"כ על פני העור עם שלפוחיות כואבות ולאחר הריפוי מסתתר עמוק בתוך העצבים המעצבים את האזור שהיה נגוע לצמיתות (מכאן הכותרת). קורה ואין ביטוי יותר לזיהום, אך אצל אנשים רבים יש תופעה של התעוררות מחדש של הוירוס (ריאקטיבאציה) ומופיעות שוב שלפוחיות כואבות באותו אזור. לרוב מדובר במספר קטן יותר של שלפוחיות מאשר באירוע המקורי ובאופן כללי האירוע בעוצמה פחותה מאשר האירוע המקורי ללא חום ועם הרגשה כללית שמורה. שכיחות הריאקטיבאציות משתנה מאדם לאדם וגם משתנה במשך הזמן. בד"כ השכיחות הולכת ופוחתת עם הזמן.

ההדבקה של בן או בת הזוג
נראה ששיא הסיכוי להדביק את בן או בת הזוג הוא בעת מחלה ראשונית כאשר יש הרבה שלפוחיות - חום והרגשה כללית רעה, אך ההדבקה יכולה לקרות גם בזמן ריאקטיבאציה ואפילו כשאין כל סימן חולני אך אז הסיכוי פוחת. יחד עם זאת סביר להניח שפרטנרים מיניים לא יקיימו יחסי מין בעת שאחד מהם סובל מחום - הרגשה כללית רעה ושלפוחיות מרובות באזור איברי המין. ישנם מחקרים המראים שטיפול תרופתי עשוי להפחית את מידת ההדבקה.

סיבוכים וביטויים לא שגרתיים של הרפס
זיהום בהרפס והתקפים חוזרים של הרפס הם לרוב יותר מטרד ברמה הקוסמטית, וברמה הנפשית מאשר סיכון בריאותי לטווח ארוך. אין ספק שהתופעה יכולה לגרום ללחץ נפשי רב, לחרדה מהדבקה של בן/בת הזוג, חרדה מפגיעה בתפקוד המיני או פגיעה ממשית בתפקוד המיני בשל החרדות הנ"ל. בשל כך מחלת ההרפס ראויה לכל תשומת הלב של הרופא. במקרים נדירים, זהום ראשוני יכול לפגוע במערכת העצבים המרכזית ולגרום לתופעות קשות ומסוכנות אך אין לצפות אצל מי ומתי תופעה כזו תיקרה. באנשים הלוקים במחלה הפוגעת במערכת החיסון (כגון AIDS) זיהום בהרפס עשוי להיות חמור ומפושט יותר. זיהום על ידי הרפס יכול להתרחש בפי הטבעת וברקטום - הדבר הוא בד"כ קשור לקיום יחסי מין אנאלים. במקרה כזה יכולים להיות שלפוחיות וכיבים באזור פי הטבעת - הפרשות ריריות - מוגלתיות מפי הטבעת - הגדלת בלוטות במפשעות וכאבים עמומים באגן. לעתים נדירות אנו צופים במעורבות של השופכה בלבד ללא מעורבות של העור באזור איברי המין. במקרים אלה המטופל סובל מצריבה במתן שתן שלא מוסברת על ידי זיהום חיידקי ויכולות להופיע בלוטות מפשעתיות והפרשה דמית ו/או מוגלתית מהשופכה וזאת שוב ללא שניתן לגדל חיידקים כהסבר לתופעות. תתכן גם מחזוריות מסוימת בתלונות בניגוד לזיהום חיידקי פשוט בדרכי השתן או בניגוד לזיהום בפרוסטטה אצל גברים. כמו כן ריאקטיבאציה של הזיהום לא חייב להתבטא בנגעים בעור אלא לדוגמה בצריבה בדרכי השתן. מצב זה מתאפיין בהעדר סיבה אחרת לצריבה - (העדר זיהום חיידקי למשל) וכן במחזוריות מסוימת בדיוק כפי שקיימת מחזוריות בהופעת "פצע חום" בשפתיים. לכן יש חשיבות לבדוק אפשרות של זיהום בהרפס כאשר מתעוררת בעיה באזור אברי המין גם כשלא רואים שלפוחיות.

סיכון ההעברה ליילוד בעת הלידה
סיבוך נוסף ובעל חשיבות הוא העברת הנגיף מאם ליילוד בעת הלידה. התינוק נפגע לעתים נדירות מהנגיף מכיוון שהאם מעבירה יחד עם הנגיף גם נוגדנים נגד ההרפס שהיא ייצרה סמוך לזמן ההדבקה שלה. המקרה הבעייתי ביותר הוא מקרה של זיהום ראשוני בהרפס אצל האם סמוך למועד הלידה, אז האם לא הספיקה לייצר נוגדנים שיגנו על היילוד. אותו יילוד חסר ההגנות עלול לפתח מחלה הרפתית קשה.

האפשרויות הטיפוליות
נפתח בכך שהאפשרויות לטפל באירועים חוזרים של הרפס (ריאקטיבאציות) הן מוגבלות.
במקרה של זיהום ראשוני חריף לעומת זאת קיימים מספר תכשירים המסוגלים לקצר את משך האירוע ובכך לקצר את הסבל של הלוקה בזיהום. ניתן להשתמש בתכשירים אילה גם על מנת לנסות להפחית את שכיחותם של האירועים החוזרים (הריאקטיבאציות) אך יש לדעת שלצורך זה יש ליטול את התרופות לאורך זמן מכיוון שאין לדעת מראש מתי תקרה הריאקטיבאציה. לאור זאת ברור שטיפול ממושך שכזה מוצדק רק במקרה של אירועים תכופים במיוחד של הרפס חוזר אשר פוגעים באופן משמעותי באיכות חייו של המטופל.