מחלת האיידס

מחלת האיידס, תסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS – Acquired Immunodeficiency Syndrome) היא מחלה זיהומית הנגרמת מנגיף ה–HIV – נגיף הכשל החיסוני, המועבר במגע מיני ומגע של נוזלי גוף, כדוגמת דם.

מחלה זו גורמת לפגיעה קשה במערכת החיסון.

התפתחותה של המחלה

הנגיף שמחולל את המחלה, HIV, פוגע בעיקר בתאים מיוחדים של מערכת החיסון, לימפוציטים מסוג CD4. תאים אלו חיוניים לתפקוד תקין של מערכת החיסון, ומניעת זיהומים קשים שיסכנו את חיי החולה.

בהדבקה הראשונית הנדבק מתלונן על סימנים דמויי שפעת – חולשה, חום, כאבי ראש ושרירים וכדומה. סימנים אלו חולפים במהרה, האדם מפתח נוגדנים כנגד המחלה, והנגיף לא משפיע על חייו למשך מספר שנים.

ללא טיפול, כעבור מספר שנים, תופיע ירידה משמעותית במספר הלימפוציטים מסוג CD4, והחולה יסבול מזיהומים שונים חמורים, שאינם אופייניים לבריאים: CMV, טוקסופלזמה, שחפת, דלקות ריאה שונות, סוגים מיוחדים של גידולים ממאירים, וכדומה.

פעילותו של הנגיף בגוף

החומר התורשתי של הנגיף הוא מסוג RNA, והנגיף מכיל אנזים מיוחד (“רוורס טרנסקריפאטז”) שיודע להפוך את החומר הגנטי ל–DNA, בדומה לחומר הגנטי הנמצא בגופינו. הנגיף נכנס דרך קולטנים מיוחדים הנמצאים על גבי לימפוציטים, ומתחיל להפוך את החומר התורשתי שלו ל–DNA. ה–DNA הנגיפי חודר אל תוך ה–DNA שבתוך התא, והתא מתחיל לייצר את החלבונים הנגיפיים.

בסופו של דבר התא נהרס, ועותקי הנגיף שנוצרו מדביקים לימפוציטים אחרים.  התוכנה המיוחדת של הנגיף המאפשרת לו להפוך RNA  ל–DNA  נתנה לו את השם “רטרו-וירוס”.

אבחון איידס

קיימות כמה שיטות עיקריות לאבחנה של הדבקה בנגיף. הבדיקות הנפוצות ביותר מבוססות על זיהוי נוגדנים המיוצרים בגוף כנגד HIV  (בדיקות סרולוגיות). הבדיקה שבה נעזרים בדרך כלל היא בדיקת ELISA.

בדיקה חיובית דורשת אישור נוסף בבדיקת Western Blot. החיסרון של הבדיקות הסרולוגיות נובע מכך שעוברים מספר שבועות ממועד ההדבקה עד שהגוף מתחיל לייצר נוגדנים. תקופה זו מכונה “תקופת החלון”, ובה האבחנה של HIV  קשה במיוחד. בדיקות חדשות נעזרות גם בזיהוי של מרכיבים נגיפיים באופן ישיר, או שילוב של מספר טכניקות שונות.

טיפול

הטיפול שפועל כנגד HIV  התקדם מאוד בשנים האחרונות. מאז פרצה המחלה פותחו תרופות רבות מאוד שהראו יעילות כנגד הנגיף. באופן כללי, נוהגים לחלק את התרופות השונות למספר קבוצות, על פי מנגנון הפעילות כנגד HIV.

קבוצה חשובה ראשונה במעלה היא קבוצת התרופות  המעכבת את האנזים “רוורס טרנסקריפאטז”. התרופות השייכות לקבוצה זו הן הוותיקות ביותר, והראשונות שנכנסו לשימוש בטיפול במחלה. מחלקים את התרופות מקבוצה זו לשני סוגים: תרופות הדומות למרכיבי הבניין של הדנ”א (נוקלאוטידים) – NRTI, ותרופות שאינן דומות לאבני הבניין, ומעכבות באופן ישיר את האנזים (NNRTI).

קבוצת תרופות נוספת מעכבת את האנזים הנגיפי שנקרא “פרוטאז”, החיוני ליצירת החלבונים הפעילים של הנגיף.  גם קבוצה זו נמצאת בשימוש נרחב בטיפול במחלה. קבוצות תרופות אחרות מעכבות את האינטגרציה של החומר התורשתי של הנגיף לתוך החומר התורשתי בתא (“מעכבי אינטגראז”), ותרופות המעכבות את כניסת הנגיף לתא.

הטיפול הניתן היום כולל משלבים שונים של תרופות מקבוצות שונות, כאשר טרם הוכח שמשלב אחד יעיל ועדיף על פני משלבים אחרים. לכן, קיימות אפשרויות טיפוליות רבות, המשתנות על פי תופעות הלוואי של החולים, מאפייני המחלה שלהם, וההעדפה האישית של הרופא והחולה. הבעיה המרכזית הנוגעת לטיפול היא הופעה של עמידויות כנגד הטיפול התרופתי.

הנגיף משתנה במהירות, והתרפות שניתנות מפסיקות להיות פעילות כנגדו. נטילה רצופה של התרופות על פי הוראת הרופא חיונית כדי למנוע הופעה של עמידויות שפוגעות בטיפול התרופתי. כיום, חולים שנוטלים תרופות באופן סדיר, יכולים לחיות שנים ארוכות עם מחלה “רדומה”, ותוחלת החיים שלהם מתחילה להתקרב לתוחלת החיים של האוכלוסייה שלא נדבקה ב–HIV.